פסטיבל "לימוד מודיעין" נערך במרכז הרב תחומי בעיר בסוף השבוע שעבר זו הפעם השנייה – במימון ארגון "מליץ", "לימוד בינלאומי" וקרן הקהילות היהודיות בלוס אנג'לס -  ואירח שלל מרצים ומופעים מרחבי העיר וגם מחוצה לה. כתבתנו הקריבה את יום שישי שלה לטובת השכלה, וגילתה שזה דווקא לא רע בכלל. וחוץ מזה, היא זכתה לבחון מקרוב את צבע העיניים של בוז'י הרצוג

טכנית, זה היה אירוע שנערך יומיים; למעשה, ביום חמישי בערב הייתי כל כך גמורה מהשבוע שלא היה סיכוי שאצליח להגיע בזמן או אם בכלל. מחר, הבטחתי לעצמי, מחר על הבוקר אני אשכים קום ואצעד קוממיות למרכז הבין תחומי ללמוד משהו. לא יזיק לי, האביב הטרי והחום וקצת השכלה; בהחלט עדיף מלהישאר בבית לנקות את הרצפה בסלון. בכל מקרה, התירוץ המנומק הזה הספיק לי בשביל לבלות את הערב בבישולים לשבת (יצא טוב, תודה ששאלתם) ולהפסיד את כל ההרצאות שיכולתי לשמוע (ארבע אפשריות מתוך עשרים ושבע קיימות. ספרתי. זה כאב).

ובכן, באמת קמתי בבוקר. להגיד שהשכמתי קום יהיה הפרזה מגוחכת, אבל בואו ונאמר שהגעתי ישר להרצאה השניה בבוקר; למען האמת, איך שבאתי לעמדת הכרטיסים לקחת את הכרטיס שלי הגיח מאחוריי יאיר אורבך וסחב אותי להרצאה שלו על הסרט שביים, "קסאמבא". ראיתי את הסרט עוד לפני כן, באדיבותו, אבל כשמרצה אומר לך לבוא להרצאה אתה בא ולא משנה אם המרצה הזה יושב מחיצה אחת וחצי ספסל ממך בבית הכנסת. מרצה זה מרצה.

תוך כדי ריצה מהירה לחדר ההרצאות של אורבך אני שמה לב לעשרות האנשים שגודשים את החדרים. רובם מבוגרים ממני, זה ברור; חלקם מדברים אנגלית, חלקם נראים כמו קבוצה מאורגנת. יש קצת לחץ ליד שולחנות הקפה; אני מחליטה שאת הקפה של הבוקר אני אשתה כבר אחרי ההרצאה.

מצחיק טילים

אורבך, שגם בעשר לפנות בוקר ביום שישי נראה רענן ונלהב כמו בכל פעם שאני רואה אותו, מציג את "קסאמבא", סרט הגמר שלו במכללת ספיר. הסרט עוסק במתקפות הקסאמים על הדרום, אבל בניגוד לכל עשרות הסרטים האחרים על הנושא הוא עוסק בהן מהזווית הכי מוטרפת וקומית שיש: יוסי, גיבור הסרט, בחור ביישן וחביב למדי, נפגש בנערת חלומותיו במיגונית של מכללת ספיר תוך כדי התקפת קסאמים. מהמעט שהוא מעז לדבר איתה הוא מבין שהיא לומדת באזור הזה של המכללה רק שעה בשבוע, ומלבד שמה הוא לא יודע עליה כלום והיא כבר מזדרזת ללכת. שותפו הקרימינל והשחקן-בשאיפה של יוסי, שמעון, מנסה לעזור ליוסי ("שהיה לאחרונה בקשר רציני בכיתה ו'") לפגוש שוב את מיכל; הרעיון שלו הוא לגייס לטובתו את החמאס, ולתזמן בעזרתם התקפת קסאמים על הדרום ("רק בשטחים פתוחים"!) על מנת לסדר אזעקת "צבע אדום" בדיוק בזמן המתאים. בסרטים כמו בסרטים, הרעיונות המטורפים ביותר איכשהו נראים כמו האופציה היחידה – ושמעון ויוסי נפגשים עם כמה פעילי חמאס, חותמים איתם הסכם ("קסאם בעשרים שקל") וניגשים למלאכה. זה דווקא הולך לא רע; יוסי פוגש שוב את מיכל, בפעם השלישית הוא אפילו מצליח להזמין אותה לצאת איתו, והשמועה שמתפשטת ברחבי הקמפוס גורמת לו להתעשר מספיק כדי להחזיר את שכר הדירה שלו (מי לא רוצה איזה "צבע אדום" נחמד שיחרב לו מבחן, אה? חמישים שקל, בבקשה). העסקים פורחים, אבל מיכל ממשיכה לסרב לגלות לו במה היא עובדת; העסק מסתבך כשמתגלה שמיכל עובדת בצוות ההתראה של "צבע אדום", ולמעשה עלולה ליצור תחרות לעסק המצליח של שמעון ויוסי, שזכה לשם "קסאמבא הפקות".

הסרט מוקרן בחדר והקהל לא מפסיק לצחוק; על אף שברור שמדובר בסרט שמגדיר מחדש את הגדרת "דל תקציב" (7500 ₪ היתה עלות ההפקה, גילה אורבך. זה נראה יותר, צריך להודות, אבל לא הרבה יותר מפי שניים, לדוגמה) ורוב הסצנות שלו מתנהלות בדירת סטודנטים בעלת תאורה דלילה, הטקסטים והמשחק (בעיקר של השחקנים הראשיים) מפתיעים באיכותם. כמעט כל הבסיסים מכוסים בסרט: בדיחות עדות (מרוקאים, רוסים), בדיחות על נטייה מינית ונעלי בית של פו הדב, גרסה שחרחרה של יונית לוי, מחוות לסרטי גנגסטרים, ל"בופור", לנערות ליווי - ואפילו מחבל מתאבד אחד שסובל מפוביה לקסאמים. הקהל צוחק במקומות הנכונים, כאמור, לא מפספס אף רמז לבדיחה; אבל כשהסרט נגמר משתררת תחושה קטנה של חוסר נעימות, אפילו פאניקה שקטה: מותר לצחוק על קסאמים? אנשים מתים מזה!

"היו אנשים בדרום שלא הבינו על מה יש כאן לצחוק", מודה אורבך, "אבל צוותי החירום בדרום דווקא נורא התלהבו. זה בריא לצחוק על טראומה, זה מייצר חוסן". בהרצאה שאחרי הסרט, הוא מנתח את היחס של התקשורת לקסאמים בדרום ("זו כמו תופעת טבע; גשם בצפון, קסאמים בדרום, וצוותי התקשורת מנותקים לחלוטין מהחוויה האמיתית בשטח, ורק מדווחים בחשיבות את מה שנראה להם נכון") ואת התלות שלנו בעריכה מגמתית של אירועים. יש קשב בקהל, אבל אין ספק שהשקט חוזר רק כשאורבך מציג קטע נוסף מתוך הסרט ("הנה, אתם רואים? כאן השתלנו פרה הולכת מכות!").

"בואו נשיר אדון עולם"

התחנה הבאה בשבילי, אחרי אורבך, היא תחנת החברותות החביבה עליי. בתור ותיקה בז'אנר החברותות – מי שלא מכיר את המונח, זה המושג העברי העתיק-מאד ללימוד בזוגות או שלשות טקסט משותף, תוך ויכוחים סוערים ונסיונות להתנקש זה בחיי זה על בסיס אידיאולוגי – אני כבר יודעת שהכל קם ונופל על כוח האדם, ולכן כשאני מגלה שבמעגל החברותות שרציתי להתיישב בו, אחד מאלה שנפרשו בחצר המרכז הבין תחומי, בין הספריה להיכל התרבות, מתיישבת חבורת גימלאיות התוהות אם אפשר "לשיר בחברותות את "אדון עולם"" – אני עושה את הצעד המתבקש, ונסה על נפשי למעגל הבא. חוברת המקורות של החברותות עוסקת במושג הפילוסופי והפרקטי של הזמן, נושא חרוש וטחון לכל הדעות; אבל כשאני ושני שותפיי לחברותא – אישה חכמה ממכרותיי וגבר חרדי עצבני שמנסה להשתמש בכל מקור כיריית פתיחה לסמינר של "ערכים" ("שאלת הזמן היא שאלת האמונה. שאלתם, מה זה זמן? השאלה היא יותר חשובה: מי ברא את הקדוש ברוך הוא?") מתחילים לפרק את המקורות בהנחייתו המשועשעת והאינטליגנטית משהו של הרב יצחקי ורטהיימר, אנחנו נתקלים בשאלות שלא באמת חשבנו עליהם כמו שצריך, גם אם יהיה מי שיטען שטוב שכך (מה נברא קודם, השמים והארץ או האור? ואם המאורות נוצרו ביום הרביעי, איך כתוב גם בימים שלפני כן "ויהיה ערב ויהי בוקר", אם לא היו שם בכלל שמש שתשקע וירח שיעלה? ומה פתאום אלהים סופר לעצמו ימים לבריאה, אם זה לא אומר שום דבר לאף אחד כי האדם עוד לא נברא?) בקיצור, בין חפירה לחפירה אנחנו מגלים שאנחנו די נהנים מהחוויה, גם אם זה אומר להתדיין בשאלות מגוחכות משהו (לאלהים היה קשה לעשות את קריעת ים סוף? אם לא, למה כתוב שקשה זיווגו של אדם כמו קריעת ים סוף? מישהו מנסה להוציא לנו את העיניים, כאילו, לכם זה קשה ולי זה קלי-קלות?) אני עוקבת בסקרנות מזווית עיני אחרי מעגל הגימלאיות שנטשתי: הן עוד לא התחילו לשיר "אדון עולם". מצד שני, כבר התחילו לחלק אוכל, ואנחנו עדיין דנים בשאלות פילוסופיות; אם אין קמח אין תורה, אמרו רבותינו, ואנחנו הולכים לארגן לעצמנו קצת קמח של "הולי בייגל" עם סלט טונה וחסה ועגבניות. יאמי, הקמח הזה.

בין כל העומדים בתור לסנדוויצ'ים אני מגלה עיניים כחולות מוכרות: יצחק-בוז'י הרצוג, שר הרווחה עד-לא-מזמן, ומעביר ההרצאה שתתקיים לאחר ארוחת צהריים באולם הגימלאים שבמרכז הבין תחומי. הוא מצטופף בחולצתו הארוכה ובמכנסיו הנרכסות גבוה מדי, סטייל בן גוריון, בין הילדים שרוצים עוד סנדוויץ' והאמהות המוטרדות שמתרוצצות סביבם כי תיכף יוצא הסיור לגבעת התיתורה של מרגלית פרידמן, ונראה בלתי מוטרד בעליל מן ההמולה. נו, פוליטיקאים. הם רגילים לסבול. מההתרגשות של כל המאורע אני מחליטה לבוא להרצאה שלו; טוב, זה או הוא או מנטרות יהודיות ביוגה. לא כ-זו התלבטות.

350,000 ילדים עניים, וזו רק ההתחלה

בתור השר לשעבר לענייני רווחה, ומי שספרו "תכנית עבודה" – הצעת תהליך חברתי-חינוכי חקיקתי בישראל – יצא לא מזמן כשכל רווחיו מוקדשים למלגות לסטודנטים לעבודה סוציאלית המתקשים כלכלית – היה ברור שכל מה שהרצוג ידבר עליו יגיע בסופו של דבר לענייני חברה-כלכלה, אבל התהליך היה עשוי להיות מסקרן. אבל האמת, שדי הרימו לו להנחתה: אילן שפירא, יו"ר "מליץ" – אחת התנועות האחראיות על יוזמת "לימוד מודיעין" והמממנות אותה, ופעיל ותיק במפלגת העבודה (מישהו אמר קידום המרוץ לפריימריז של מפלגת העבודה של בוז'י, ששואף להגיע לכס היו"רות?) – הוא המנחה, מוצג כ"חבר טוב" של הרצוג, ושואל אותו על "האתגרים והסיכונים, לדעתו, העומדים בפני החברה הישראלית, ואם אפשר לא להתייחס לתחום החוץ והביטחון". איזו הרמה להנחתה, אה? מישהו אמר חוג בית?

ובכן, כיוון שאני רביזיוניסטית של שלושה דורות, אף אחד לא יחשוד בי שאני מקהל המצביעים הטבעי של בוז'י או של מפלגת העבודה. אבל מה אגיד לכם, דווקא ממש נהניתי מחוג הבית המאולתר הזה. אולי בגלל שלבוז'י הרצוג יש כריזמה של פיסטוק, והוא משדר את הענייניות התשושה של פקיד עסוק; משחר נעוריי יש לי חולשה לאנשים כאלה, שלא נראים כאילו הם מתפרנסים מאהדה ציבורית אלא מחלקים את זמנם בין לוחות זמנים עמוסים, פרטים ביורוקרטים מעצבנים, חוזים וחוקים מתישים וכל זה בשביל המטרה הלא-מושגת של טובת החברה. אולי זה בגלל בקיאותו של הרצוג בתחומים שהציג: אתגר העוני ("קו העוני משמעו פחות מ1673 ₪ לאדם, והוא מושפע גם מגובה השכר הממוצע במשק שמושפע גם מהקיצוניים החיוביים בטבלת השכר; כיון יש לנו יותר מ350,000 ילדים עניים בישראל, כשאליהם מצטרפים רוב המשפחות החד הוריות, ושיעור ניכר מהמשפחות החרדיות והערביות") אתגר הפערים החברתיים ("אומרים לנו שהעלאת מסים ישירים, שיפגעו בעשירונים העליונים, תגרום להם לעזוב את המדינה. אני חושב שזה לא המצב, ובכלל, באופן כללי כדאי לנו לצמצם את הפערים החברתיים אפילו אם זה נשמע קצת מרקסיסטי") אתגר השוויון לנשים ("זו הבעיה העיקרית בהתמודדות עם הציבור הבדואי, ובעבר היא היתה גם בעיה בולטת בציבור החרדי אבל המצב משתפר מאד") אתגר הרווחה החברתית ("אמנם היו הרבה כשלים בהשגת הפשרה בין העובדים הסוציאליים ובין האוצר, אבל בסך הכל מדובר בהישג יפה של סולידריות של מגזר עם עובדיו השונים, שהתעקש לא להותיר מאחור את עובדי העמותות ולהגדיל באופן לא פרופורציונלי את השכר לעובדים הסוציאליים החדשים") אתגר הבריאות הציבורית ובריאות הנפש ("יש בעיה גדולה בחלוקת הסמכויות בין משרד הרווחה למשרד הבריאות. ההתמודדות עם בריאות הנפש במשרד הבריאות היא מתחת לכל ביקורת, מפגרת בעשרות שנים אחרי כלל העולם") וכל השאר. בכלל, כשהגיע הזמן לשאלות (השכר הנמוך במגזר הציבורי, גביית מסים, טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ובועת הנדל"ן היו הנושאים הפופולאריים) היה ברור שלמרות התשובות המהוקצעות פוליטית גם לבוז' הרצוג ברור שמדובר בבעיות קשות, שלא לכולן יש פתרונות קלים שנשמעים טוב; לא העלאת קצבאות הילדים ("מפחית את הרצון לצאת לעבודה"), לא שימוש בהכנסות המדינה ממסים ("חייבים להקטין את יחס חוב-תוצר שנוצר אחרי מלחמת לבנון השניה, אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים של הOECD, זה לא הולך ככה כמו שאתם חושבים") אפילו לא שימוש מיידי בתמלוגי הגז ("זה ייקח עוד זמן עד שהם יגיעו"). מה בכל זאת? שינוי הסכמי השכר במשק, ייעול המגזר הציבורי, רפורמה בבריאות הנפש ומעבר ממודל של קצבאות ילדים לחסכונות לילדים במימון ממשלתי לטובת רכישת דירה. הוא, כמובן, אם יגיע לראשות מפלגת העבודה יציב את אלה כתנאי להסכם קואליציוני; אבל גם כשעזבנו את הפוליטיקה ואת ההבטחות מאחור, עדיין היה מעניין.

כשאנחנו יוצאים החוצה אל החום המפתיע של יום שישי, אני מגלה שמאות האנשים מתפצלים: חלקם הולכים הביתה, כי צריך להכין שבת, וחלקם נגררים עם ילדיהם למופע השירה "אל גינת אגוז" שכולל הפתעות לילדים. אבל השלווה שבאוויר, לא אופיינית לצהרי יום שישי, משרה חיוכים על פני הנשארים וההולכים; היה טוב ללמוד, כולם אומרים, היה יפה. גם אני הולכת הביתה שמחה וטובת לב; אחרי הכל, לא שטפתי בסוף את הרצפה בסלון.